מה אמר אביו של היועמ”ש, מיקי מנדלבליט, לעיתונאי שפרסם תחקיר על פרוטקציה לחברי מרכז חרות?
בעוד שבועות אחדים יתפנה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מעיסוקיו ויעלה לקברו של אביו, ברוך מנדלבליט, שנפטר ב-2003.
אדוני היועמ”ש – שמע סיפור על אביך ז”ל, ששמך עלה בו, בהקשר של יושרה וניקיון כפיים של פוליטיקאים.
ברוך מנדלבליט היה לוחם באצ”ל, ואחרי הקמת המדינה היה דמות מפתח בקבוצת אנשי תנועת החרות סביב מנחם בגין, “המשפחה הלוחמת”. כולם קראו לו מיקי, לא ברור מדוע (לא ידוע אם זה היה השם המחתרתי שלו).
מיקי מנדלבליט היה בית”רי ושרוף על כדורגל. הוא היה מבכירי ההתאחדות לכדורגל, נציג קבוצות בית”ר במוסדות ההתאחדות, וסגן יושב ראש ההתאחדות לכדורגל. הרוח הטובה שהשרה סביבו, עם ההדר הבית”רי, אפשרו לו לפשר בין נציגי מכבי, הפועל ובית”ר. מיקי היה שותף בחנות בגדים בשוק בצלאל, ליד דוכני הפלאפל, ואני חושד בו שבחר בעסק בזכות המיקום – מאה מטר ממצודת זאב ברחוב קינג ג’ורג’, שם אנשים נפרדו זה מזה בברכת “תל חי”.
מיקי היה דמות מרכזית באגודת הכדורגל בית”ר תל-אביב. הוא ליווה אותי מגיל 12, כשהגעתי בפעם הראשונה למגרש האימונים והצטרפתי לקבוצת הילדים של בית”ר תל אביב. זכיתי להיות שחקן בקבוצת הילדים “בית”ר נתן” (על שם איש האצ”ל והכדורגלן נתן פנץ), אחר כך בקבוצת הנערים ואחר כך בקבוצת הנוער. זו היתה קבוצה שכבר מגיל ילדים, אנשים ואוהדי כדורגל באו לראות אותה משחקת, וניבאו לה להיות קבוצת פאר בליגה העליונה.
מיקי מנדלבליט היה צופה קבוע. לפני שריקת הפתיחה של כל משחק הוא הקפיד לקום על רגליו בטקס העלייה למגרש. כל הקבוצה התאספה במרכז המגרש, הקפטן (שלמה קורקידי) היה צועק “תל” והקבוצה היתה עונה “חי”, ושוב הקפטן צועק “תל” והקבוצה “חי”, ובפעם האחרונה הקפטן צועק “תל” והקבוצה צועקת “חי, חי, חי”. נדמה לי שקבוצות מכבי צעקו “האח” – “הידד” ויסלחו לי בהפועל שאינני זוכר אם ומה צעקו.
אחד המהלכים הנועזים בתולדות בית”ר תל אביב רשום בין השאר על שמו של מיקי מנדלבליט. נקעה נפשו מלגיון הזרים, מהמריבות ומהשמועות המכוערות. הוא החליט לנקות את האורוות. לקראת עונת 1967 הוא פשוט לקח את הקבוצה שלנו, כולנו בגיל 17 ותלמידי שמינית בבתי ספר תיכוניים, סילק כמעט את כל שחקני הקבוצה הבוגרת שהיתה אז בליגה השנייה, והקפיץ אותנו להיות השלד המרכזי של הקבוצה הבוגרת. עולם הכדורגל היה המום מהמהלך.
“אנחנו נראה להם מה זה קבוצה בית”רית אמיתית”, אמר לנו מיקי מנדלבליט. קראו לנו “תינוקות לוניה”, על שם המאמן אריה “לוניה” דבורין. קיבלנו לא מעט מחמאות ממנדלבליט על כך שהחזקנו מעמד יפה בעונת 1967 בליגה השנייה, למרות שהיינו תיכוניסטים בני 17 המשחקים נגד גברים בשיא כוחם. החלום של מנדלבליט על קבוצת הפאר לא התגשם, כי בעקבות מלחמת ששת הימים כמעט כולנו התגייסנו ליחידות קרביות לשלוש שנים, והקריירה הספורטיבית שלנו נקטעה.
בחודש אפריל 1984, כעיתונאי בעיתון “חדשות”, קיבלתי טלפון. מיקי מנדלבליט ביקש לפגוש אותי במצודת זאב, “בענין חשוב”. לא היה קשה להבין על מה מנדלבליט רצה לדבר, כי באותו יום פרסמתי תחקיר. הכותרת היתה: “להיטיב עם חלק מהעם”, וכותרת המשנה היתה: “סגן שר האוצר חיים קופמן סידר הלוואות נוחות ל-200 מתוך 900 חברי מרכז חרות, במסגרת לשכת העצמאים שיזם. מהלשכה הסבירו: עניי עירך קודמים”.
מיקי נעץ בי עיניים פקחיות ושאל: “כמה פעמים בחיים אמרת תל חי?”
“אני חושב שיותר מכל הפעמים שחברי הכנסת של חרות אמרו”, התחכמתי.
“אבל אתה בית”רי אמיתי, לא?”
“בודאי. משורה ישחרר רק המוות”, התחכמתי שוב והוא פרץ בצחוק.
“אבל הענין הזה עם ההלוואות של קופמן לחברינו במרכז המפלגה”, אמר מנדלבליט בנימה של תוכחה, “דווקא אתה, מכל העיתונאים, דווקא אתה צריך לפרסם עלינו דבר כזה?”
“אתה מצפה שבית”רי אמיתי ישתוק כשהוא רואה חשד לשחיתות במפלגה?”, שאלתי.
“אבל אתה גדלת אצלנו, אתה כמו ילד שלנו”, הוא אמר.
“מיקי, יש לך ילד שגומר עכשיו לימודי משפטים. היית אומר לו את מה שאתה אומר לי? זה הדר בית”רי?”.
מנדלבליט חייך, חשב רגע ואמר: “חסר לי שהייתי אומר לילד שלי משהו כזה. לך לשלום”.
“תל חי”.
“תל חי”.
